fbpx

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום חדש

אדם מול הטבע, התמונה המושלמת לסיום יום הכיפורים – דיגמן יגאל סלבין

לקום באמצע הלילה

יום חמישי, מוצאי יום כיפור ואני צריכה ללכת לישון מוקדם, כדי להתעורר בשלוש לפנות בוקר במטרה להגיע לסדנת צילום של יגאל סלבין. קפה של בוקר, התארגנות ויציאה לדרך, אני, הכבישים הריקים והרדיו המנגן ברקע. הגעתי למקום המפגש בצומת בית קמה, דקותיים לאחר המועד, וכאן פגשתי את שאר החברים לסדנא ואת שני המדריכים הנוספים של הסדנא, אמיר בילו, ודקל כהן. הסבר קצר של יגאל לאן אנחנו נוסעים ויצאנו לדרכנו.

הכי חשוך לפני עלות השחר, האומנם?

חבורה של 21 אנשים, מתחלקים לקבוצות נסיעה ויוצאים בשיירה אחרי הג'יפ המוביל של יגאל. אלי לנסיעה הצטרפו שניים מהקבוצה, מירב וצביקה. הם הגיעו מכפר יונה, מה שאומר שהם התעוררו אפילו יותר מוקדם ממני.

השעה חמש לפנות בוקר, אנחנו בדרכנו דרומה לכפר אריכא, הלילה נעשה אף יותר חשוך משהיה קודם, משהו שלא חשבתי שאפשרי ויש לנו משהו כמו 50 דקות של נסיעה עד להגיעו ליעד המבוקש. 

"הכי חשוך לפני עלות השחר"… האם יצא לכם לחשוב על המשפט הזה אי פעם? היות ובדרך כלל אני בין חלומות בשעה הזו של לפנות בוקר, לא יצא לי לבדוק את העניין – אני מתעוררת בדרך כלל בשעה 6:30, אחרי שעת הזריחה. 

הפעם הייתי בשעה הזו בחוץ, השעה 5:45, רבע שבע לפני הזריחה, וההרגשה הייתה שנהיה חשוך יותר ממה שהיה רבע שעה קודם לכן, ואז לאט לאט, השמים מתבהרים, כאשר בצד שמאל שלי (מזרח), השמים מתחילים לקבל גוון מרהיב של וורוד רך, מופע מדהים בפני עצמו.

כמובן שיצאתי לחקור את העניין, והגעתי למאמר שפורסם במכון דוידסון, שאומר שהכל תלוי במופע הירח. 

 

ויהי ערב ויהי בוקר, יום חדש הפציע

כמה דקות לפני השעה שש, אנחנו מגיעים ליעד. השיירה מגיעה לאיטה, אחד אחרי השני, וחונים ליד הג'יפ של יגאל. 

ההגענו ליעדנו? אכן, הגענו ליעד, או לתחילתו של היעד. 

ירדנו מהרכבים, להתפעל מהערפל שנפרש לפנינו, ערפל שנראה כאילו הגענו לים באמצע המדבר, אבל מסתבר שנתקלנו בתופעת טבע מרהיבה של "גלישת עננים". 

עד לדקה הזו, בה ראיתי את התופעה במו עיני, לא הבנתי על מה מדברים הצלמים שסיפרו על גלישת עננים. אחרי ההתפעלות הראשונית, נשאלה שאלה אם אנחנו רוצים להמשיך ישר לכפר אריכא, או לתת קפיצה למצפה רמון בתקווה שהעננים יגיעו לשם ונצלם אותם. כמובן שפה אחד הוחלט לנסוע למצפה רמון בתקווה שהעננים יגלשו בעקבותינו.

לצערי הרב, הם נשארו תקועים באותו מקום, אבל לשמחתי זכינו בזריחה מושלמת, השמים נצבעו בצבע זהב מרהיב, בפריחת חצבים ובנוף פשוט מדהים. 

הדרך המושלמת להתחיל שנה חדשה

השעה עוד לא שבע בבוקר, ואני מרגישה כאילו העולם מונח בכף ידי. אנחנו חוזרים בחזרה ליעד המקורי – כפר אריכא ולקבלת הפנים של סלמאן, עם תה חם ומתוק, הסבר על המקום  והכנת הקפה המסורתי.

אל הטיול שלנו הצטרך ד"ר שמעון עוז. שמעון הוא מדריך, המתמחה בתרבות הבדואית וחוקר את השבטים הנמצאים מסביב. אם אתם רוצים ללמוד על אורחות חייהם של הבדואים, תזמינו את שמעון להרצאה. 

בכפר אריכא יש כ-160 תושבים, והם נימנים על שבט עזאזמה. סלמאן סיפר לנו על המנהגים הנהוגים בשבט, על החשיבות להעביר את הידע של קריאת סימנים לילדים.

מה שחורה לו, שעכשיו יותר חשוב ללמד את הילדים מתמטיקה, אנגלית וכדומה, מאשר ללמד אותם את הסימנים של הטבע. 

בכפר, התושבים עדיין מגדלים צאן, גמלים, יוצאים למרעה ויחד עם זאת, משתמשים בטלפונים סלולריים. עולם כמנהגו נוהג. 

סלמאן סיפר לנו על כוונת הממשלה להעביר את שלושת ישובי הבדואים הסמוכים, לישוב מסודר הנקרא "עבדה". כמובן שהם אינם ששים לעבור לישובי קבע ומעדיפים את החיים שלהם כפי שהם חיים אותם כיום. 

מוזמנים להכנס לדף הפיסבוק של הכפר, ולהתרשם עוד, להזמין מקום אצל סלמאן ולהנות.

 

הכי חשוב, קפה!

אוהל הארוח של השבט, הוא האוהל הגדול ביותר והוא שייך לזקן השבט. כאשר מגיעים אורחים למאהל, מתחיל טקס הכנת הקפה. הטקס מתחיל בקליית פולי הקפה, טחינתם בעלי ומכתש, תוך כדי מקצב מסויים, אותו שומעים שאר אנשי המאהל, מקצב אשר מסמל להם שהגיעו אורחים והגיע הזמן להתקבץ ולהסביר פנים.

בזמן שהקפה על האש, ומתחיל להתבשל, סלמאן מספר לנו שאם נוצרת בועה בקפה המעבע, סימן שהיום שמתחיל, יהיה יום טוב. אנחנו זכינו לראות איך הבועה נוצרת ומבעבעת, ואכן היה לנו יום קסום.

ברגע שהגברים של השבט שומעים את מנגינת כתישת פולי הקפה, הם מתחילים להגיע לאוהל המארח, ולקבל את פניהם של האורחים. זו דרכם של הבדואים להתעדכן מה קורה בעולם סביבם.

אצל הבדואים יש חשיבות רבה לקבלת אורחים, הכנת הקפה, הגשתו. הקפה מביע את הכבוד שיש למארחים לאורחים שהגיעו אליו. את הכוס הראשונה של הקפה, המארח מוזג לעצמו, הוא טועם את הקפה, מוודא שהוא בסדר ורק אז הוא מוזג גם לשאר האורחים. כל אורח מקבל כוס קטנה עם מעט קפה, והטקס הזה קורה שלוש פעמים.  מוזגים שלוש פעמים משלוש סיבות: כוס ראשונה – שתהיה אורח, כוס שניה – עבור הגנה, כוס שלישי – שיהיה לאורח כיף. 

במידה והאורחים לא שותים את שלושת הכוסות, זה מביע חוסר כבוד כלפי המארחים.

והיה והגיע אורח שהוא אינו רצוי במאהל המארח, מביעים זאת על ידי מילוי כוס הקפה עד הסוף, ככה מעבירים לו את המסר "הלב שלי מלא עליך", תשתה ותלך.

אם אין עוגות, נאכל לחם...

נכון, שהמשפט אמור להיות הפוך, אבל במקרה שלנו, אין צורך בעוגות. נסתפק בלחם ה"ליבה" שסלמאן הכין. בזמן הכנת הקפה, הבצק עמד בצק ותפח, וברגע שהגיע זמנו, סלמאן רידד אותו והניח אותו בתוך הגחלים, והוסיף גחלים מעליו. עברה בי המחשבה, שאין מצב שאני אטעם מהלחם הזה, שבטח יהיה לו טעם שרוף, אבל התבדיתי לחלוטין. טעמתי והיה לו טעם מעולה. .

לא רק אוכל ושתיה

אחרי שחווינו את החוויה של הכנת הקפה והסיפורים של סלמאן, קיבלנו זמן חופשי להסתובב מסביב ולצלם את מה שמושך את עינינו. חברתי לחברה נוספת מהסדנא ושמנו פעמינו לדיר העזים, צפינו בגמלים המסתודדים להם יחד סביב הקש ולחמורים שניסו להסוות את עצמם מאחורי השיחים וחתול ג'ינג'י מהמם שלא יכולתי לעמוד בפניו.

לסיום

לא משנה היכן אנחנו גרים. בדירת פאר או במאהל בידואי. מה שחשוב זו האהבה שלנו למקום בו אנחנו גרים. לראות את האושר הנסוך על פניה של נכדתו של סלמאן, אומר הכל.

תודה רבה למשפחת זומניג על החוויה, בטוחה שיהיו לנו חוויות נוספות ביחד.

מקווה שנהניתם מהצילומים, מהכתיבה.  

עד לפעם הבאה….

אם טרם ביקרתם בעמוד של מְפֻקְסֶלֶת זה הזמן לקפוץ להגיד שלום

נהניתם?
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
מוזמנים לשתף
4 תגובות
  1. יהודית הגב

    ממש כיף לקרוא וללמוד על מנהגי האירוח והקפה, והתמונות מופלאות.
    את צודקת בהחלט תמשיכי ללכת לסדנאות דברים נפלאים נוצרים בך 🙂

  2. דוריס הגב

    רחל, למרות שהיינו ביחד בסדנא, כתבת דברים שאני (החצי אוטיסטית) אפילו לא הייתי אפילו מודעת אליהם (הניסיון לגלוש על העננים וההתלבטות האם לנסוע מיד לכפר או למצפה רמון, שלושת ספלי הקפה, העובדה שהילדה היא נכדתו של סלמאן ולא בתו הקטנה).
    התמונות שלך נפלאות ומה שאת כותבת, גורם לי לחוות שוב את הבוקר הקסום הזה בצורה הרבה יותר עמוקה.
    נפלא!!!

    • הסטודיו - רחל מיכאלוביץ עיצוב גרפי הגב

      דוריס היקרה,

      העברת בי צמרמורת.
      תודה על התגובה המפרגנת.

      מקווה שניפגש שוב ❣️

השארת תגובה

אולי יעניין אתכם גם:

למה דווקא פרחים?

הכל התחיל בילדות… בילדותי, מאוד אהבתי לצייר והכי אהבתי לצייר פרחים.  יכולתי לשבת שעות לצייר פרחים, לקשקש במחברות.  רוב הילדות

קרא עוד »
לוגו של וואטסאפ
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן