fbpx

חיפה, חיפה, עיר עם עתיד

לפני כשבוע כמעט, סוף ספטמבר, רפי קורן העלה פוסט בקבוצה של משפחת זומניג וסיפר שיש עוד מקומות לסדנת צילום בשלושת השווקים בחיפה, ישר הרמתי אצבע, כתבתי תגובה שבטח, אני רוצה ונרשמתי.

זכרונות ילדות

ברגע שהבנתי שאני נוסעת לחיפה, ישר נזרקתי אחורה בשנים, ותאמינו לי יש מספיק שנים כדי להזרק אחורה, לילדותי. 

את ילדותי המוקדמת העברתי בעיר חדרה, העיר בה נולדתי וגדלתי עד גיל 12. לחיפה היינו מגיעים לבקר את "דודה שרה". דודה שרה ז"ל, לא הייתה דודה שלי, אלא דודה של אימי ז"ל, אבל מפאת הכבוד אין מצב שהיינו קוראים לה רק שרה. דודה שרה הייתה כמו סבתא עבורי – היא הייתה אחותה של סבתי ז"ל, והן הגיעו ארצה ממקום "רחוק" שנקרא סוריה. כפי שאתם בטח יודעים, לסורים יש אוכל טעים ואחד המאכלים האהובים עלי בתור ילדה היה מאכל שנקרא "ספיחה". ספיחה, זה מה שרובנו מכירים בשם לחמה בעג'ון. בכל פעם שהיינו מגיעים לבית דודתי, היא הייתה מכינה את זה. כאשר כבר בגרתי והבנתי שצריך להתחיל ל"שמור על הגיזרה", היה מין ריטואל כזה – היא מכינה, אני מסרבת, היא משדלת וכל הזמן אומרת בערבית "דואי", "דואי", יעני תטעמי ובסוף הייתי טועמת ומתענגת. הזכרונות של פעם, הובילו אותי ליצור זכרונות חדשים, וכך קפצתי קפיצה לשווקים של חיפה. לטעום, להזכר, ולספר לכם את הסיפור.

קפיצה מהירה לעתיד...

יום חמישי בערב, אני כבר למודת נסיון מהפעם הקודמת, מכינה לי בגדים כדי שלא אעיר את שאר יושבי הבית, מכוונת את השעון לשעה 4:30 בבוקר והולכת לישון. בשעה 3:00 אני מתעוררת, מגלה שהמתבגר שלי טרם שב הביתה, מרימה אליו טלפון ומבקשת שישוב ומאותו הרגע, השינה מתפוגגת ונעלמת וכך שעה וחצי של שינה נעלמו להם. 

יש בי התרגשות לא מובנת ממה שצפוי לי בשעות הבוקר וכך אחרי קפה של בוקר, אני נכנסת לאוטו בסביבות השעה 5:15 ושמה פעמיי לחיפה. 

אני, נהגי המשאיות וגלגל"צ כולנו מתגלגלים ביחד בכביש 6, כל אחד בדרכו ליעד שלו. הלילה לאט לאט מפנה את דרכו לאור ראשון של בוקר, וכאשר אני מגיעה למפרץ חיפה, נגלה לפני מראה מרהיב של אורות משני הצדדים ואני חושבת לעצמי כמה חבל שאני לא יכולה לעצור את האוטו בצד ולצלם. אולי בפעם אחרת זה יקרה.

הגעתי אל היעד

השעה 6:20 בבוקר, אני מחנה את האוטו בחניה שליד שוק תלפיות ומצטרפת למעגל של אלו שהגיעו לפני. מחכים כמה דקות לכולם, עורכים סבב הכירות מהיר ומקבלים הסבר מפורט מרפי קורן ויגאל סלבין מה צפוי לנו היום, באילו פרמטרים כדאי לנו להשתמש ושמים פעמינו לתפוס את הרגע. כל אחד והרגע המיוחד שלו. 

בהתחלה אנחנו מסיירים קצת בסביבה, קולטים את האווירה. אחד המסרים הכי חשובים שרפי ויגאל מעבירים לנו, כדי להמנע מאי נעימות מול המצולמים זה קודם כל לספוג הכל, לנסות לקיים שיח עם המצולמים ורק אז להרים את המצלמה ולצלם. להסביר שבאנו לספר את הסיפור שלהם.

אנחנו יורדים לשוק המקורה ששם תנאי הצילום הם לא קלים, אך בזכות ההסברים של שני המאסטרים, אני מצליחה לצלם כמה תמונות שאני אוהבת.

השומר של השוק

אנחנו יורדים במדרגות, בואכה השוק המקורה. הדוכן הראשון הוא דוכן של זיתים ומיניהם. האור שנופל על הדוכן ועל המוכר פשוט נפלא, וכך נוצרת לי החוויה הראשונה מהשוק.

התחשק לי לקחת הכל הביתה

לא יודעת מה איתכם, אבל פירות וירקות אני מאוד אוהבת. לאכול. אף פעם לא התייחסתי אליהם כמשהו אחר עד שהגעתי לשוק, בשעות הבוקר, כאשר האור נפל בדיוק בנקודה הנכונה וגיליתי שהם גם מצטלמים נפלא. פוטוגונים בצורה מטריפה חושית. 

אם אתם במקרה לא מחובבי הפירות והירקות, אני בטוחה שהצילומים יגרמו לכם לשנות את דעתכם. ספרו לי אחר כך.

חמוץ או מתוק?

פירות של תחילת עונה, הם בדרך כלל פחות טעימים, עדיין בוסר, לחלקם יש את העפיצות בפה מפני שלא הבחילו כמו שצריך. 

כאשר ראיתי את המוכר מקלף את הקלמנטינה, בלוטות הרוק שלי התחילו בפעולה וישר עלה בפי טעם של חמוץ, בכל זאת קלמנטינה של תחילת עונה, עוד לא ירד מספיק גשם כדי שהפרי יקבל את המתיקות שלו, אבל זה נראה כל כך טוב ששאלתי את המוכר אם זה מתוק או חמוץ. 

בתגובה, הוא קילף עבורי קלמנטינה, חצה אותה לשניים והגיש לי אותה. שניה לפני שהכנסתי את הקלמנטינה לפה והתמוגגתי על הטעם המתוק שלה, יגאל, שהיה לידי הסביר לי על ההזדמנות הצילומית שיש לנו, עם האור הנפלא שבדיוק כיכב בשוק ודיגמן את הקלמנטינה המושלמת. 

תודה רבה למוכר שקילף עבורי וכך חסכתי את הריח של הקליפה בידיים, ליגאל שדיגמן, ולאור שהגיע בדיוק בזמן.

ממשיכים הלאה

אחרי שמיצינו את השוק המקורה, סתם, לא באמת מיצינו אבל בכל זאת צריך להמשיך הלאה, יום שישי הבישולים והנקיונות עדיין ממתינים בבית, יצאנו החוצה לאור נפלא של שעות הבוקר המוקדמות, שהאור והצל מתחרים בינם לבין עצמם מי מנצח. אז ניצלנו את המאבק הנפלא הזה בין שניהם וקיבלנו הסבר מפורט איך כדאי לצלם בצל, כאשר האור נופל בדיוק בנקודה הנכונה ולהוציא תמונות נפלאות. 

תודה רבה לרפי קורן שדיגמן עבורי והצלחתי לצלם תמונות מהממות שלו

נוחתים בשוק הפשפשים

אנחנו באוטו, מחפשים חניה טובה בשוק, מביטים בסביבה ורואים את הפוטנציאל הצילומי השווה. כמות הסיפורים שאפשר לצלם ולספר עליהם בשוק הם רבים, אבל אני אתמקד הפעם באחד מפני שהוא הכי שבה לי את העין. רגע לפני שאצלול לתוך הסיפור, תחוו איתי את החוויה של השוק. הדוכנים לאט לאט נפתחים, האנשים מתחילים להגיע ואנחנו, חבורה של צלמים שמסתובבים עם המצלמות, מחכים לרגע הנכון ואיש אחד שהמצלמות לא באו לו בטוב והולך ומלמל ככה בקול רם: "אני לא מבין מה זה כל המצלמות האלו, בא לי לשבור להם אותם". "מה יש להם לצלם כל הזמן". וכך הוא היה מהרגע שהגענו ועד לרגע שהמשכנו הלאה. אבל אנחנו בשלנו, ממשיכים לצלם.

בעודי מטיילת בשוק ומחפשת את הפריטים שימשכו לי את העין, ועדיין חושבת על צילומי האור וצל שצילמתי בשוק תלפיות, אני מגיעה לסיבוב ורואה על המדרכה ספר ומסופר. ככה, על המדרכה הגיע הספר חמוש בכלי התספורת שלו ותחת השמשיה, יושב לו המסופר ומתענג על תספורת אישית ומפנקת. שירות אישי, חם עד הבית. כיד המלך.

כמובן שניגשתי, שאלתי אם אפשר לצלם ונעניתי בחיוב. שאלתי את הספר אם זה המקום הקבוע שלו והוא סיפר לי שהוא ספר אישי שמגיע לבתים של הלקוחות שלו, והמסופר הוא קרוב משפחה שיש לו חנות פה בשוק ועל הדרך הוא עצר וסיפר אותו. שירות מקצועי! 

קבלו במחיאות כפיים סוערות את הספר והמסופר ותקוו גם לשירות כזה שיגיע אליכם עד הבית. או לפחות עד מקום העבודה.

איך אפשר בלי אוכל?

למרות שיש עוד הרבה מה לספר על שוק הפשפשים ועוד תמונות להעלות, הבטן מתחילה לקרקר, בכל זאת אני ערה מ-3 לפנות בוקר ואני ממהרת לשוק ואדי ניסנס ולמאכלים שרפי ויגאל הבטיחו לנו. הגענו לשוק והתחנה הראשונה הייתה אצל "סבתוש – אוכל ביתי אותנטי" ותוך שניה נזרקתי שוב לילדות שלי. המאכלים שהיו בבית סבתי. המג'דרה, עלי הגפן הממולאים, קישואים ממולאים, או כמו שנאמר אצלנו בבית "כוסה מאחשי" וקובה כמובן. 

הטעמים, הריחות, הסיפורים – וואו – שווה להגיע, לשמוע, לאכול ולהעביר הלאה. לקובה היה מושלם. גם לטבעונים יש שם אוכל, מפני שאחת מבעלות המקום היא טבעונית בעצמה כבר שנים רבות.

צילומי אוכל הם לא הצד החזק שלי, כפי שאני מבינה כל פעם מחדש, אבל קצת מהאווירה שהייתה שם.

ומה עם המתוקים?

אני בכלל אשה של מלוחים. תתנו לי מלוחים ותקנו אותי לעולמים. לא שאני מתנזרת ממתוקים, שוקולד מריר נימוח בפה, זה אחד הדברים האהובים עלי. אבל, אי אפשר לסיים סדנא מושלמת, בלי משהו מתוק בפה ובשביל זה, הובילו אותנו לסלימאן אל סאדקה אשר בדיוק הכין סחלב חם וטרי ובפעם הראשונה הרשה לצלמים להכנס אליו למטבח. אני לא צילמתי מאחורי הקלעים, אבל אם אתם מחובבי הבקלאווה, כנאפה ומיני מתוקים אחרים, תקפצו להגיד שלום, לטעום וכמובן לספר הלאה.

לסיום

יום שישי יכול להיות יום של קניות, סידורים, פגישה את הבן/בת הזוג או יום לעצמכם.

זה כבר יום שישי השני שלי בחודש וקצת האחרונים שבחרתי לבלות אותו עם משפחת זומינג ונהניתי מכל רגע.

תיקחו לעצמכם פסק זמן מידי פעם, ותעשו מה שטוב לכם. בן/בת הזוג, הילדים, הסידורים – הכל יחכה.

תודה רבה למשפחת זומניג על החוויה, בטוחה שיהיו לנו חוויות נוספות ביחד.

מקווה שנהניתם מהצילומים, מהכתיבה.  

עד לפעם הבאה….

אם טרם ביקרתם בעמוד של מְפֻקְסֶלֶת זה הזמן לקפוץ להגיד שלום

נהניתם?
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
מוזמנים לשתף
12 תגובות
  1. דוריס הגב

    אין עליך רחל. כתיבה מדהימה, צילומים יפיפיים. מרגש!
    תודה על השיתוף

  2. גילי מן הגב

    רחל איזה יופי!!
    מרתק לחוות את הסדנא שוב מהעיניים שלך (ומשאר החושים גם :))
    צילומים יפהפיים!!

  3. שפרה הגב

    אוחתי החיים שלך דבש, כולי קנאה.
    ויאללה תקחי אותי גם לסדנא 🙏💕🙏💕

  4. ענת וייס הגב

    נהדר, מרשים ביותר,הסיפור,התיאור וכמובן התמונות שמדגישות.
    תיאור עם תחושה של צבעוניות שמחה וכיף של סיור.

  5. יהודית פנסו הגב

    וואו רחל איזה תמונות מעוררות החושים, ואת החשק ללכת ולבקר 🙂

השארת תגובה

אולי יעניין אתכם גם:

החופש הגדול כבר פה

צילומי ידיים – כמה שאני אוהבת לצלם ידיים. הידיים יכולים להביע כל כך הרבה, בלי הרבה מילים. כשביקשתי מהבן שלי לדגמן עבורי, אבי ישר אמר לו – "תשאל עבור כמה"….

קרא עוד »

מעודדת צמיחה

אם יש משהו שאני ממש טובה, זה איכפתיות לסביבה

לאנשים, לחיות וצמחים
טיפול וריפוי, זה היעוד שלי.

קרא עוד »
לוגו של וואטסאפ
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן