"תמיד יש דרך עבור מי שמחוייב"

ביום שבת 7.10.2023, בשעה 7:30 בבוקר, התעוררנו לקול האזעקות וכמו כל אם ישראל שלא היה בטבח הנורא שקרה, היינו צמודים לטלוויזיה כדי להבין ולו במעט את מה שקרה.

הבן שלי, שתאריך הגיוס שלו התקרב ובא, ישב לידי ואמר לי שבא לו בזה הרגע, לעלות על מדים, להיכנס לעזה ולהכניס להם באבי אביהם.

אני כמובן, אמא שחוששת לילדיה, כמו כל שאר האמהות, אמרתי לו חכה רגע, עוד קצת. הזמן שלך יגיע.

והזמן הזה אכן הגיע, או לפחות ממש מעבר לפינה. אנחנו יומיים לפני גיוס, וביום ראשון 3.12.2023 נתצייב ביחד איתו בבקו"ם וניפרד ממנו לשלום לשבועיים הקרובים, ואחר כך כמו שהתבשרנו הוא יגיע הביתה רק בכל שלושה שבועות, לשישי שבת קצרים ויחזור לצבא.

בכמעט חודשיים שחלפו מאז ועד להיום, רעיון הבלוג התבשל אצלי, תוך כדי פניתי לענבל וולר שתאייר עבורי את האיור שמתנוסס בראש הבלוג, וכך זה התחיל להתגלגל.

אני אשתף בתחושות שלי כאמא של חייל, מהרגע שהוא עוזב את הבית, ועד לרגע שהוא שב אליו בפעם הראשונה, השנייה וכן הלאה וכן הלאה. 

אם יעניין אתכם לקפוץ לרגע לנבכי הרגשתה של אמא כזו, מוזמנים לעקוב אחרי ולקרוא את הגיגי נפשי.