fbpx

כמעט וסוף החופשה…

יום רביעי, שבוע לפני 18.8.2021 נשלחת הודעה בקבוצה של המושב על הפסקת חשמל יזומה ביום רביעי 25.8.2021 (בפעם השלישית בחום יולי אוגוסט) שתימשך כל הלילה. 

מה שעובר לי בראש שאני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד כמה קילוגרמים (אחרי שהעליתי אותם לקראת החופשה לאילת), משהו שבטוח היה קורה אם הייתי נשארת בבית ומזיעה את עצמי לתוך המזרון בלי מזגן בסוף אוגוסט.

נקטתי יוזמה, הרמתי טלפון לאחותי ואמרתי לה – אנחנו מגיעים. הילדים ואני.  לילדים קבעתי עובדה שביום רביעי בבוקר, בתשע בבוקר קמים ונוסעים. מי שלא מתעורר מוזמן להשאר בבית ולהזיע כל הלילה.

לאחותי לא הייתה ברירה, אלא לקבל אותנו.  סתם, היא שמחה לארח אותנו ואנחנו התענגנו מכל רגע שהיינו אצלה.

והנה הגיע הבוקר המיוחל...

התעוררתי מוקדם כהרגלי בקודש, ארזתי מזוודה, חיכיתי לשעה תשע כדי להעיר את הילדים ולצאת לדרכנו לצפון הרחוק. לקח לי שעה כדי לגרום לילדים לפקוח עין תורנית, להתלבש ולעבור מהמיטה לאוטו, בדרך לעבור רגע בשירותים, כי אין עצירות בדרך והיידה נוסעים לאחותי בקיבוץ מרום גולן. 

אני לא יודעת אם גם אצלכם המתבגרים הולכים לישון מאוחר, קמים מאוחר וחוזר חלילה, אצלי זה בהחלט ככה. 

גל, התלבש, לקח את הכרית שלו וביקש שאפתח לו את האוטו מפני שהוא עייף ורוצה לישון. אסף, התחבר לו לאוזניות, שמע מוזיקה ונרדם.

וכך, עברה לנו הדרך – גל ישן על הספסל האחורי, עם הכרית הנוחה שלו, אסף מחובר למוזיקה שהשד יודע איך אפשר לישון איתה, ראשו מתנדנד מצד לצד אבל יחד עם זאת ישן חזק…

ואני? מדברת לעצמי כל הנסיעה מפני שאין לי עם מי לדבר.  מזל, שלפחות מהצד רואים שיושב לידי מישהו וכך לא התקשרו למשטרת הפסיכיאטרים וביקשו לאשפז אותי אישפוז דחוף ובכפיה.

הגעת ליעד!

אחרי שעתיים וחצי של נסיעה, בכל זאת סוף אוגוסט, אנשים יוצאים לחופשה הגענו ליעד המיוחל – הבית של אחותי.

דבר ראשון, לא מעניין אותי משום דבר, ילדים ישנים באוטו, אחותי שמחכה לי עם זרועות פרושות לחיבוק – אני ישר רצה לשירותים. אחר כך שאר הדברים.

אחרי שפרקנו את האוטו (כן, כן הגענו רק ללילה אחד), התפנינו לחיבוקים, נישוקים, והתפעלות מהיצור הקטן והנחמד הזה (לכאורה). קוראים לו אלפונסו והוא רך ומהמם ויודע לנשוך טוב טוב. אבל אי אפשר לעמוד בפני החמידות הזו. הילדים שלי התאהבו ורצו לקחת אותו איתנו הביתה. כמובן לא קרה, אני נאמנה לחתולה המהממת שחיכתה לי בבית.

זו שלי מהבית

אחרי שננשכנו, התכרבלנו וכדומה, ישבנו לאכול ארוחת בוקר – הרי הילדים הרגע התעוררו למרות שהשעה הייתה כבר קרוב לאחת בצהריים. 

אצל אחותי, כמו אצל אחותי לפנק, לפנק לפנק זה שם המשחק. אז פונקנו כהלכה. העלינו כמה גרמים ויצאנו בדרכנו להוריד אותם בטבילה בנחל. 

אני רק יכולה לספר לכם שהמים היו קפואים – אבל כמו שכבר כתבתי בפוסט הקודם – גיל 54 עושה את שלו, והגוף מתרגל מהר מאוד.

היה כיף

בזמן שאחותי עמלה על ארוחת הערב

בזמן שאחותי עמלה על ארוחת הערב, אני הסתובבתי אצלה בחצר וצילמתי קצת. אכלנו, נהנינו, והגענו שפוכים לשעת השינה – כמו ילדים טובים, נשפכנו לשינה כבר בעשר בלילה, לאות הזדהות עם הנשארים בבית :-).

 

ברבע לשבע כבר יצאתי מהמיטה, קפה ראשון וחיכיתי שאחותי תתעורר שוב. לגבי הילדים, אם עדיין יש לכם תהיות מתי הם יתעוררו, זה יקח עוד כמה שעות טובות…

בי בער החשק לצלם, לאחותי יש את הקשרים, וכך הגענו לשדה של הברוקולי.

שדה הברוקולי

כאשר אני מגיעה לצלם אנשים, דבר ראשון אני מבקשת את אישורם. אתם יכולים להתרשם מצילומי חקלאות גם באחד הפוסטים הקודמים שלי – אם הם יכולים…. קיבלתי אישור לצלם, רק מאחור (למעט אחת שעשתה חנדל'ך למצלמה ונהנתה מזה).

את הברוקולי קוטפים בעזרת סכין חדה, עוברים צמח צמח ובודקים שהפרח מוכן לקטיפה, מעמיסים על המסוע המיוחד וכך חוזרים הלוך ושוב בשדה לפחות 3 פעמים עד שקוטפים את הכל.

בהחלט תהליך מעניין ביותר.

מבט מהיר בסביבה וגילינו שבצד השני יש שדה של תירס. אותו שדה של התירס שאכלנו יום קודם אצל אחותי. תירס מתוק, עסיסי שאפילו אין צורך לבשל אותו מרוב שהוא רך, מתוק וטעים.

עברנו לצד השני של התירס והבנתי שהשדה מנוצל היטב. לפני שגידלו שם את התירס, היה שם מקשה של אבטיחים. כך שהחלקאים מניבים מן האדמה את המירב שהיא יכולה לתת להם.

וגם פה יש כרם...

לסיום

נסיעה ארוכה עם ילדים ישנים, זו הדרך הבטוחה, המומלצת והיחידה לנסיעה.

לנהל שיחה עם עצמי, זו השיחה המושלמת ביותר. אין מי שיתווכח איתי, יחלוק על דעתי ואני תמיד אהיה הצד המנצח.

אחות שגרה במקום כזה מושלם, זה הדבר הכי טוב שיש.

מה שבאמת חשוב – שהחופשה הזו עברה לי במהירות. לא ספרתי ימים, לא ערכתי טבלת יאוש. 

נהניתי מהחופשה, מהילדים, מהבית.

מקווה שגם עליכם עברה החופשה בנעימות.

 

מקווה שנהניתם מהצילומים, מהכתיבה.  עד לפעם הבאה….

אם טרם ביקרתם בעמוד של מְפֻקְסֶלֶת זה הזמן לקפוץ להגיד שלום

נהניתם?
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
מוזמנים לשתף
4 תגובות
  1. עמית בר - ברושקה הגב

    איזה צילומים! תענוג! ואין כמו אחיות 🙂

  2. דנה הגב

    איזה אלופה👏👏 תמונות מהממות ותמיד כיף לקרוא את מה שאת כותבת וגם מצחיק.. חחחח
    עשית לי חשק לאכול ברוקולו וגם תירס😋🤗🤗

השארת תגובה

אולי יעניין אתכם גם:

חיבורים…

חיבורים. לחיבורים יש מלא דוגמאות, הפעם זה חיבורים על חברויות שנוצרו בזכות הפייסבוק ועברו מהמסך הקטן, לחיים האמיתיים…

קרא עוד »
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן